בחלק הקודם דיברנו על המשמעויות השונות של מילת החזון "מובילים" וכיצד היא מתייחסת לתפקידנו כמחנכים ומנהיגים. ראינו כיצד אנו יכולים להוות צינור להעברת טוב, להשפיע ולגרום לדברים טובים לקרות, להנהיג ולפרוץ דרך, לעמוד בראש ולכוון, ולצבור הישגים.
בפרק זה נדבר על אמון ופרשנות נכונה מול התנהגות מאתגרת.
אמון הוא מתנה עם משמעות עצומה, למי שמקבל אותו – ולא פחות מכך, למי שמעניק אותו לזולת.
איך נצליח לייצר ולתת את המתנה היקרה הזו?
שני השלבים המקדימים הם:
השלב הראשון והחשוב הוא: פיתוח אמון עצמי, בתוכנו-אנו. עלינו להאמין בכוח שניתן לנו ובהשפעה שעשויה להיות לנו על עתידו של הילד; להאמין כי לכל פעולה שננקוט תהיה, בעזרת השם, השפעה טובה ותוצאה מבורכת; ולהאמין בעצם היכולת שלנו לתת אמון ולהצמיח באמצעותו.
אמון אינו תחושה הנוצרת באופן אוטומטי. ממש כמו שריר, הוא מצריך פיתוח ואימון חוזר ונשנה. ככל שנתאמן במתן אמון, ונחזק את תחושת הביטחון הפנימי שלנו בטוב הטהור, הטמון במהותו של כל ילד – כך תהפוך הגישה מעניקת-האמון לחלק אינטגרלי מעצמנו ומהתנהלותנו, ואז נצליח לקבל התנהגויות – ואפילו מאתגרות במיוחד – בנינוחות ובהכלה, ולהגיב להן באופן מחושב ומושכל.
לפרשנות יש השפעה משמעותית על יכולתנו לתת אמון. כאשר אנו מפרשים התנהגות מסוימת כשלילית, מתנגדת, כזו שנועדה לקרוא תגר על מעמדנו ועל סמכותנו – נתקשה להתייחס באופן חיובי למי שמציג אותה. לכן, הבסיס שממנו עלינו לפעול הוא: הענקת פרשנות נכונה להתנהגותו של הילד המאתגר. נבין ונזכור: הוא לא נגדי, הוא בעד עצמו.
ההתנהגות שלו תואמת את גילו ואת השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא – שלב המאופיין בפיתוח אישיותו הייחודית, המתבטא ברצון לעצמאות ובבדיקת גבולות מתמדת. אתגרים כמו המתח הנוצר בעקבות הפער בין התלותיות היחסית של הילד לבין שאיפתו לעצמאות; הצורך להקנות משמעת ושליטה עצמית; הצורך להבנות הרגלים נכונים ולפתח יכולת לדחיית סיפוקים – כל אלה הם אתגרים נורמליים ותקינים לחלוטין, המהווים חלק טבעי מהתפתחותו התקנית של הילד.
הבנה כזו היא מפתח לאמון: היא תמנע מאתנו לייחס כוונות שליליות למעשיו של הילד (מה שעלול להתרחש בעקבות כשל בהבנת משמעות המעשים או ההתנהגות), ותאפשר לנו להתייחס אליו באופן אובייקטיבי ורגוע, מתוך הקשבה מיטבית למניעיו של הילד וחתירה להבנתם.
פעמים רבות, מה שמתפרש אצלנו כחוסר משמעת או כאי-ציות מקומם – רחוק מלהיות כזה: הילד בסך הכול שקוע במשחקיו ובעולמו הדמיוני, ועבורו – מה שמתרחש שם הוא המציאות הדומיננטית. דווקא המבוגר הוא זה שעשוי להיתפס כמי שפולש לאותה מציאות ומנסה לשנות את כלליה, בניגוד לרצונו של הילד – מה שמוביל להתקוממות ולאי-הישמעות להוראות.
עלינו לזכור זאת, ולהפנים את התובנה כי הילד מבקש את רגישותנו כלפיו, את הבנתנו לנקודת-המבט שממנה הוא משקיף על העולם, ואת האמון המוחלט שלנו בהיותו טוב במהותו.
מעבר לכך, חשוב לזכור כי לעתים – המעשה השלילי-לכאורה של הילד מהווה, בפועל, קריאה לעזרה, לתשומת-לב או לגילוי חיבה. תגובה של דחייה במענה למעשה כזה רק תעמיק את תסכולו של הילד, ותגרור בעקבותיה התנהגות-המשך מאתגרת. גישה של אמון תאפשר לנו להעמיק במניעים המסתתרים מאחורי המעשה, ולהגיב להם (במקום למעשה עצמו) באופן מותאם, אוהב וגם אפקטיבי.
בפרק הבא נדבר על חשיבות האמון בילדים וכיצד ניתן לפתח אותו באמצעות מחשבה, דיבור ומעשה. נדון גם בארבעה שלבים להתמודדות עם ילדים מאתגרים וכיצד להשתמש במעקב ויישום כדי לשפר את ההתמודדות.
