בפרק הקודם דיברנו על חשיבות ההתפתחות בגיל הרך ועל התקופה הקריטית להתפתחות המוח. הסברנו כיצד ההתפתחות החברתית-רגשית משפיעה על עיצוב אישיותו של הילד ועל יכולותיו הבינאישיות.
אחד מן המרכיבים החשובים בהתפתחות בגיל הרך הוא תהליך ההיקשרות – תאוריה בפסיכולוגיה ההתפתחותית שנוצרה על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי. על פי תאוריה זו, בנפשו של הפעוט טבוע צורך אוניברסלי מולד ליצור קשר עם דמות מטפלת מרכזית אחת לפחות ולקבל ממנה אהבה, הגנה וביטחון. קשר זה חיוני להתפתחותו החברתית והרגשית התקינה, ששורשיה הם בינקותו ואת פירותיה הוא קוטף לאורך כל חייו הבוגרים.
כאשר הדמות המטפלת בילד היא נוכחת, תומכת ומגיבה, התינוק לומד שהוא יכול לסמוך עליה ומרגיש בטוח מספיק כדי לחקור וללמוד את העולם שסביבו. אם הוא חש מאוים, הוא יחפש את קרבתה של הדמות המטפלת – ויחזור לפעילות שגרתית כאשר הוא חש שהאיום הוסר ושהוא יכול להירגע.
ילד שפיתח דפוס היקשרות בטוח, יגדל לאדם נותן אמון המסוגל לנהל בקלות מערכות יחסים קרובות באופן בריא וחיובי. בדרך כלל, ילד כזה יהיה פתוח וחברותי יותר ביחס לילדים שלא זכו לחוות היקשרות תקינה, וגם הערכתו העצמית תהיה גבוהה יותר.
לעומת זאת, כאשר הדמות המטפלת מתנהלת בצורה לא עקבית – לפעמים נוכחת ומגיבה ולעתים לא – הילד קולט כי לא תמיד הוא יקבל הגנה כאשר הוא יזדקק לה. אם ילד כזה יחוש מאוים, הוא יפעיל את מערכת ההיקשרות בכל עוצמתה, יחפש בהיסטריה קרבה והגנה, וגם כאשר האיום יחלוף – הוא יתקשה להתנתק מהדמות המטפלת. עם זאת, החרדה תלווה אותו גם כאשר הוא שוהה עם המטפל – הוא יתקשה לתת אמון ולחוש רוגע.
דפוס היקשרות כזה מוגדר כדפוס חרד-מתנגד. ילד שפיתח דפוס כזה עלול לחוות גם בבגרותו חרדה, חוסר-אמון וקושי ביצירת מערכות יחסים איכותיות (אף על פי שהוא משתוקק ליצור אותן!). הוא עלול לפתח אובססיביות ביחס לקשר, תלות ורגישות יתר, כמו גם דפוס התנהגות מרצה, פגיעוּת רבה וחוסר יציבות רגשית.
הדפוס המרכזי הנוסף הוא דפוס היקשרות חרד-נמנע. במצב קיצוני שבו הדמות המטפלת מתנהגת בקרירות כלפי הילד ומפגינה התעלמות או דחייה, הילד מבין שאין טעם לפנות אליה כלל ברגעי איום, מכיוון שהיא ממילא לא תספק לו הגנה. הוא מפתח לחץ רב יותר מחוויית הדחייה מאשר מן האיום הזמני שהוא חווה, ועם הזמן הוא חדל מלחפש הגנה אצל הדמות המטפלת וממעט להפעיל את מערכת ההיקשרות.
בבגרותו, הוא עשוי להיתפס כאדם חזק שאינו נפגע מדבר, בעוד האמת היא שהוא התנתק מרגשותיו במידה מסוימת ונעשה קהה ואדיש. הוא עלול להימנע מכל קרבה שהיא, להמעיט במפגשים חברתיים ולחוות חרדה וריקנות.
מחקרי עומק שנערכו גילו כי למטפלות החינוכיות במעונות היום ישנו תפקיד חשוב בעיצוב ההתפתחות הרגשית-חברתית אצל ילדים. עבור הילדים, המטפלות החינוכיות מהוות "דמות היקשרות", ומערכת היחסים אתן משפיעה עמוקות על התפתחותם הרגשית והחברתית.
על פי אותם מחקרים, חיוני שהמטפלות תבנה את ההתפתחות הרגשית-חברתית של הילדים בגיל הרך, ותפתחנה יכולות לפרש רמזים רגשיים-חברתיים שהתינוקות מספקים. במאמר אודות השמחה הזכרנו את ממצאי המחקר שנערך בקרב תינוקות השוהים במסגרות חינוכיות מחוץ לביתם, שהוכיחו כי ההימצאות בקרב קבוצת ילדים זרה יוצרת אצלם תחושת דחק (סטרס). כאשר המטפלות החינוכיות מצליחות לספק לתינוקות ולפעוטות יחס קרוב, מבין ואוהב, ומסייעות להן לפתח היקשרות בטוחה עמן – הילדים מצליחים, בהתאמה, לפתח יכולת ויסות ולהתמודד עם תחושת הדחק בצורה יעילה יותר, עד כדי מניעת עלייה ברמת הדחק.
ממצאים מעניינים נוספים הם כי יחסי מחנך-תלמיד משפיעים על התנהלות חברתית בהמשך, יותר מכפי שעושים זאת יחסי הורים-ילדים!
גם היכולות הלימודיות בהמשך החיים התבררו כמושפעות משמעותית ממערכת היחסים עם הדמות המטפלת בשנות החיים המוקדמות.
כמנהלי מסגרות חינוכיות, חשוב שנהיה מודעים לתפיסות של המטפלות לגבי ההתפתחות הרגשית-חברתית של הילדים ולגבי ההשפעה שיש להן על ההתפתחות הזו. העלאת המודעות של המטפלות עצמן לתרומתן החיונית להתפתחות רגשית-חברתית טובה ובריאה, על כל היבטיה – בטווח הקצר והארוך, תעניק להן הכרה בחשיבות התפקיד ותשביח את יכולותיהן ואת נכונותן להשקיע גם בהתמודדות עם ילדים מאתגרים ורגישים יותר.
בין התפיסות המקדמות שמטפלות מודעות עשויות לאמץ היא התפיסה שבכי הוא אמצעי תקשורת, וכי יש לנסות להבין מה התינוק מנסה לומר לנו דרכו ולא רק לעשות את הנדרש להשקטת הבכי. באופן דומה, הבנת המשמעות של שעת הארוחה תהפוך אותה לזמן איכות שבמהלכו הילד לא רק יקבל את המזון הדרוש לו לשובע ולגדילה, אלא הרבה יותר מזה: המטפלת תשים דגש על הקניית הדרך הנכונה לאכילה, על שיתוף הילד ועל אפשור עצמאות במידה תואמת גיל ויכולות.
העשרת המודעות תעודד את המטפלות החינוכיות לקיים אינטראקציות שוטפות גם עם התינוקות הרכים ממש, מתוך רצון להבין את הצרכים המדויקים שלהם. ככלל, מודעות מפחיתה תגובות אוטומטיות ומאפשרת התבוננות ובחירה, שמעצימות את המטפלת ומגבירות את תחושת הערך שלה ושל תפקידה החשוב והאחראי.
בפרק הבא נסכם את שלושת חלקי המאמר, ונדגיש את האחריות המוטלת על המטפלות בטיפוח התפתחותם האופטימלית של הילדים.
