בפרק הקודם דיברנו על הייחודיות של כל ילד ועל חשיבותה של גישה אינדיבידואלית בחינוך.
בפרק זה נדבר על שיטת מונטסורי ועל כוחה בשינוי מצבם ההתפתחותי והרגשי של הילדים.
מה מהשיטה ניתן להחיל גם אצלנו?
הקמת בית הילדים שאודותיה סיפרנו בחלק הקודם של מאמרנו – הייתה במהותה פרויקט ניסויי: יצירת מסגרת חינוכית לילדי פועלים קשי-יום. מונטסורי קיבלה לידיה 60 ילדים בגילאי 2-5 שנים, במצב רגשי ולימודי ירוד מאד, וגם כוח-עזר מינימלי: מטפלת אחת, נטולת הכשרה.
המציאות ונתוניה היו מורכבים ומאתגרים, ומונטסורי עבדה קשה. התוצאות היו פנומנליות: מ"פרחים סגורים" (בלשונה של מונטסורי עצמה) – ילדי רחוב פראיים, מוזנחים ונתונים בתת-תזונה פיזית ורגשית – הפכו הילדים לרגועים, נעימים, קשובים ולומדים.
עם השנים, עקרונות גישתה של מונטסורי הוכיחו את עצמם לא רק בקרב ילדים מאותגרים, מכל בחינה שהיא. הם הוכחו כיעילים ומקדמים גם בקרב ילדים רגילים לחלוטין ובעלי רקע משפחתי או מנטלי תקין. גנים ובתי-ספר הפועלים בשיטה המונטסורית הוקמו ברחבי העולם, והגישה נחשבת – עד עצם היום הזה – כאחת הגישות החינוכיות פורצות-הדרך והפופולריות ביותר.
אז מה הם עקרונות הגישה המונטסורית, ומה נוכל לקחת מהם אל הווי המסגרות החינוכיות שלנו?
ראשית, מונטסורי האמינה שהחינוך מתחיל עם הלידה, וכי לשש שנותיו הראשונות של הילד ישנה השפעה מכרעת על עיצוב עתידו – מבחינה פיזית, קוגניטיבית ורגשית, ומבחינת פיתוח האישיות שלו.
שיטת מונטסורי מציבה את הילד במרכז, ומתוכננת באופן המאפשר לילד להתפתח בקצב שלו, מתוך כישוריו ויכולותיו האישיים.
בבסיס יצירתה של הגישה, עומדים שני עקרונות:
מונטסורי תרגמה את דרך הלמידה הזו, שהייתה נהוגה עד אז רק בתחום המדע, לשדה החינוך: עבודתה התבססה על עריכת תצפיות בקרב הילדים, הכנת דו"חות ועריכת השוואות, שמתוכן הסיקה מסקנות מעשיות. כך, הגישה מותאמת למציאות בשטח, ובמיוחד – למציאות הספציפית של כל ילד.
מונטסורי יצאה מתוך נקודת-ההנחה, כי כל ילד שונה מרעהו – ולכן זקוק גם להתייחסות אינדיבידואלית, ולהתאמת העבודה והלמידה לנתוניו הספציפיים: לאישיות, למהות, ליכולות, לכישורים, לקצב ולתחומי העניין – שלו.
נוסף לעקרונות-בסיס אלה, הפילוסופיה החינוכית של מונטסורי מתייחסת לשלושה אלמנטים: ילד, מורה וסביבה.
במערכת החינוך הסטנדרטית, משמש המורה כמקור הידע הבלעדי, והמידע זורם אך ורק מכיוונו. הילד נדרש ללמוד מן המורה, באופן פסיבי, תוך שהוא מתאים את עצמו לדרישות המסגרת. לעומת גישה זו, מונטסורי מתייחסת גם לאלמנט הסביבה, וסוברת כי קיימים יחסי-גומלין בין שלוש הזרועות הללו.
על פי מונטסורי, המורה הוא מדריך, המכוון את הלמידה העצמאית של הילד בהתאם למה שהילד עצמו בוחר ורוצה (באמצעות זרימת מידע דו-כיוונית: מהילד למדריך, ומהמדריך לילד); הילד – לומד אקטיבי ולא פסיבי, תוך חקירה והתנסות אישית; והסביבה – נדרשת להיות מתוכננת ומאורגנת, ומעניקה את מלוא האפשרויות לאותה למידה עצמאית ופעילה. לשם כך, פיתחה מונטסורי גם אביזרי למידה, עזרים ומשחקים, המותאמים ליכולותיו המתפתחות של הילד, ומשלבים לימוד והבנה מתוך חופש-פעולה.
לילד, כך מונטסורי, יש מוטיבציה פנימית ללמוד וסקרנות טבעית להכיר את העולם. אם נספק לו את התנאים המתאימים ונאפשר לו בחירה ולמידה עצמאית – הוא יוכל לפתח ולממש בעצמו את הפוטנציאל שלו, מתוך התלהבות, עניין, חשק ושמחה.
נציין כאן מספר אלמנטים מעשיים מתוך השיטה, הניתנים לאימוץ ולהטמעה גם בסביבה שלנו:
חשוב לתעד את המסקנות בכתב, על מנת שתוכל להיות להן משמעות מעשית.
על פי עיקרון זה, הסביבה – הכיתה והחצר – מאורגנת לפי תחומי הדעת, ומנגישה לילד את האביזרים באופן המאפשר לו לבחור אותם בחופשיות, להשתמש בהם, ולהחזירם למקומם בתום השימוש.
הידיות מותאמות לגובה הילדים, ואין מדפים גבוהים או ארונות סגורים. הצבעוניות והצורניות מאוזנות, והחלונות נמוכים – כדי לאפשר כניסה מרבית של אור.
בעיקרון זה נכללת הדאגה לחלל מרווח, מאפשר ומזמין, שאינו כופה את עצמו על הילד ומאפשר תנועה חופשית.
בזמן הפעילות, על המטפלת או הגננת לאזן בין השגחה וקשב לקבוצה כולה – לבין התייחסות פרטנית לילד, ושימת-לב להישגיו או לקשייו הספציפיים.
ו…בל נשכח: גם הייחודיות שלכם לא נעלמת בתום תקופת הילדות! מזוודת הנתונים האישיים, המיוחדים, שבה צייד אתכם בורא-העולם כששלח אתכם הנה – בידיכם. מאחלים לכם שתזכו להשתמש בה כדי להרבות טוב בעולם, כמו שרק אתם יכולים.
