לגופו של בניין // חלק ג'

 

 

חלק ג'

בחלקים הקודמים (חלק א וחלק ב) דיברנו על חשיבותם של הרגלים להתפתחות הילד, וראינו כיצד הקניית הרגלים נכונים תורמת לו רבות.

בחלק זה נדבר על כוחן של פעילויות היום יום, להשפיע על התינוק לעתיד ולנצח.

 

יוצקים יסודות לבניין דורות

באהבת ה' אותנו, זכינו לחיות חיים שיש בהם; חיים, שבכל אחת מן הפעולות היום-יומיות שאנו עושים במהלכם טמונות משמעויות עמוקות. אם רק נתבונן, נגלה את המשמעויות האלו בכל פעולה יום-יומית שלנו – מפעולת הטיפול השגרתית ביותר בתינוק שזה עתה נולד, ועד להקניית הרגלי ניקיון לפעוט המתפתח.

העשייה הפיזית היא אחת הדרכים המהותיות שבהן אנו מבטאים את המסירות שלנו למען האוצרות היקרים ביותר שלנו, ילדי ישראל. "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יא), אומר משה רבנו, כאשר הוא מבקש לבטא את המסירות הנדרשת למען עם ישראל. והרמב"ם, בסוף פרק ב' מהלכות מלכים (לעניין הנהגת מלך בישראל) כותב: לְעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּעֲנָוָה יְתֵרָה. אֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְהוּא אוֹמֵר (שמות טז-ח) 'וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם'. וְיִסְבּל טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וּתְלוּנוֹתָם וְקִצְפָּם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק. רוֹעֶה קְרָאוֹ הַכָּתוּב. לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְדַרְכּוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא".

ציטוטים אלה מובאים בספר "הטיפול בשבת בתינוק", מאת הרב פנחס דניאל ויטמן. והמשך הדברים מאיר לנו כי: "נשיאת התינוק וסיפוק צרכיו הם סמל למסירות ואחריות מושלמת".

כמה מרוממות ומחייבות הן מילות הגמרא הקדושה: "אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל נעלו. אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי" (חולין כד, ב).

אותו טיפול מסור שהעניקה אם רבי חנינא לבנה הגדול בינקותו, חיזק את כוחו עשרות שנים לאחר מכן!

דברים פוקחי-עיניים אודות השפעתה ארוכת-הטווח של ההזנה האיכותית לתינוק, הנראית כפעולה טכנית אך נושאת משמעות רוחנית עמוקה, מובאים בספרו של הרב דוב אטינגר: "החינוך – ציפור נפשנו".

הרב אטינגר מעלה בהרחבה את השאלה: מדוע עורר יעקב בכי ומספד על דבורה, מינקת אמו רבקה? ומסביר שם, על פי הרמב"ן, שלמרות תנאי גדילתה של רבקה – כבת רשע, ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע – נשמרו צניעותה וצדקתה, "לפי שדבורה היתה מניקתה והיא הייתה צדקת גדולה".

ובהמשך מובא: "ויבוא יעקב וגו' בית אל הוא וכל העם אשר עמו" – שזהו הפעם הראשונה שסיפרה התורה שיעקב וכל זרעו היו נועדים כולם לעסוק בעבודת הש"י בקביעות… ונעשו כולם עבדי ה', הנה הסמיכה התורה תיכף לזה ענין דבורה מינקת רבקה לרמוז לנו שאף בכל עבודת יעקב אבינו והשבטים, שנעשו כולם עבדי ה', יש בזה קצת יסוד ושורש מאישה זו, מחמת שהיא היתה סיבה לצדקת רבקה, ורבקה ליעקב, ויעקב לשבטים.

ועוד יותר מזה יורנו… שאף מכל הדורות התחתונים אשר יבואו לבית ה' לעסוק בעבודתו יתברך וכו' – יש שייכות בזו… לפי שכל דור הוא סיבה לדור שאחריו ולכן המסבב לדור אחד, הוא המסבב לכל הדורות" (שם).

איזו עוצמה כבירה, בלתי נתפסת! יעקב, בחיר האבות; שנים-עשר שבטי ק-ה; דורות-דורות של צדיקים ועובדי ה', ראשונים ואחרונים, עד ימינו-אנו ממש – נזקפים כולם לזכותה האינסופית של אישה אחת, שאי-אז העניקה לאמנו רבקה מזון איכות, לגוף ולנשמה.

וזכות כזו ניתנת לנו מדי יום מחדש, במסגרת עבודת הקודש שלנו. הלוואי ונזכה ליצוק באהבה חמין ושמן על גופם ולתוככי נפשם של הילדים שהופקדו בידינו, ולצבור לנו זכויות נצחיות, לעד ולדורי-דורות.