חזון. מילה קצרה, הנושאת על גבה מטענים כבירים. חזון הוא חיזיון; הוא ראייה למרחק; הוא היכולת להביט אל מעבר לכאן ולעכשיו, ולצפות את העשוי להתרחש עם מימושו.
ובזכות כל אלה, ומעבר להם – החזון הוא המצפן שלנו.
הוא זה שמגדיר את כיוון העשייה שלנו; הוא זה שמחזק ואף מחזיק אותנו; הוא זה שמכוחו אנו שואבים תעצומות נפש ורצון לפעול – הן כאנשים פרטיים, והן כקהילה, כקבוצה או כצוות.
רגע לפני שנצלול יחד, במסגרת מאמר זה, לעומק החזון וכוחו – קבלו סיפור עוצמתי, מכלי ראשון, הממחיש אותם.
"לפני כמה שבועות נצרכתי לנסוע לארצות-הברית. מאחר ואני נמצא ב"שנה" שבה אני ניגש לעמוד מדי יום לע"נ אמי ע"ה, מיד עם נחיתתי ביררתי במדויק מה הן שעות התפילה באזור שבו התאכסנתי. מקץ בירור לא פשוט, התברר לי כי מתקיים מניין יומי בשעות קבועות בבית כנסת וותיק בן 70 שנה, באיסט-סייד במנהטן.
בערב הראשון לנחיתתי התייצבתי בבית הכנסת. בזה אחר זה התקבצו במקום אמריקאים טיפוסיים, רובם מבוגרים, שלחצו את ידי לשלום עליכם. מאחר ופערי השעות מחקו לגמרי את חוש הזמן שלי, הלימוד נשכח ממני לגמרי. לאחר התפילה הם התכנסו לשיעור דף היומי.
הייתי כבר בדרכי החוצה, ופתאום זה הכה בי. רבי מאיר שפירא דיבר בדיוק עלי. אני הוא היהודי שלפני מאה שנה רבי מאיר שפירא דמיין אותו, בעיני רוחו הגדולה, כיצד הוא נוחת ביבשת, ומצטרף ללימוד הדף היומי שבו אוחזים רבבות לומדים מהעולם היהודי כולו!"
*
המילים הללו נאמרו בט' באלול תרפ"ג, בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל. רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל עמד אז על דוכן הנואמים, פורש בפני הנוכחים את חזונו הכביר:
"אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?!…" קרא רבי מאיר, בהתרגשות אדירה.
"נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית… לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית נכנס הוא לבית המדרש, ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש…"
כה היו דברי רבי מאיר בנאומו המפורסם, שעל בסיסו קם וניצב רעיון הדף היומי. זהו הרעיון שמתחילת יישומו, ועד לסיום המחזור הי"ג של לימוד הש"ס, נלמדו בזכותו למעלה ממיליארד דפי גמרא!
*
"התיישבתי בחשש בשולי השולחן, והצטרפתי לשיעור. בסיום השיעור ביקשתי לומר כמה מילים: "אני השליח של רבי מאיר שפירא מלובלין" אמרתי. הנוכחים הביטו בי בתימהון. בשולי השולחן ראיתי מזווית עיני את אחד הנוכחים מקפל בידיו שטר ירוק. הנוכחים סברו, משיפוט יעיל של המבטא המסגיר שנשאתי בפי, כי הקמתי ישיבה הנושאת את שמו של רבי מאיר שפירא, ואני מבקש מהם נדבה.
"אני הוא היהודי שרבי מאיר שפירא תיאר כיצד הוא נוסע לארה"ב, נכנס לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד ומצטרף ללומדים בחדווה", אמרתי להם בקול רועד. "אני יושב כאן איתכם, רק בזכות העובדה שלפני כמעט 100 שנה, יהודי אחד בעל שאר רוח יוצא דופן, הצליח לדמיין את הסיטואציה הזו, וחשב כיצד להאדיר ולהגדיל את שמו יתברך".
הנוכחים התרגשו מאוד לשמע הדברים, אבל אז, המגיד שיעור – רבי זלמן בראון, יהודי כבן 70 – דפק קלות על השולחן.
"אני" אמר בקול רועד. "פתחתי את השיעור כאן לפני כחמישים שנה בהוראת אבי, ר' אברהם בראון זצ"ל, שהיה מפעילי אגו"י בפולין, ונכח בכנסיה הגדולה בתרפ"ג. הוא שרד את השואה, והגיע לארה"ב בודד וחסר כל. כשהייתי אברך צעיר הוא ביקש ממני לפתוח את שיעור דף היומי. באותו זמן עבדתי בבורסה, והיה קשה לי להתחייב. אבל אבי, שביקש לשכנע אותי, ציטט לי באופן מלא אותו נאום מונומנטלי של רבי מאיר שפירא זצ"ל".
"אתה", הוא אמר בהתרגשות, "אתה בחור צעיר, סגרת לי מעגל".
איך עושים זאת למעשה? בפרק הבא נרחיב על מרכיבי החזון: תכלית, תמונת עתיד וערכים, כך שהוא מעניק משמעות לעשייה היומיומית.
