בפרקים הקודמים דיברנו על חשיבות הכבוד לילד, וכיצד אנו יכולים לבטא כבוד זה בהתנהלות היומיומית שלנו מול ילדים.
למדנו על גישת RIE ועל עקרונותיה, שמטרתם לסייע לנו בהתמודדות עם אתגרי ההורות.
בפרק זה נסיים להרחיב על גישת RIE, ונדבר על כבוד הנשמה.
לעתים קרובות אנו נוטים להתייחס לילדים, בעיקר בגילאים הצעירים מאוד, כאל יצורים "סבילים". גרבר מלמדת אותנו לאפשר לילד להיות שותף פעיל בכל תהליך הקשור אליו, במיוחד כאשר מטפלים בו.
יש להסביר לילד מה אנו עומדים לעשות (לדוגמה: "עכשיו אחליף לך חיתול, כדי שיהיה לך נעים יותר"), ולדבר אתו לאורך הפעולה. לא נכון להסיח את דעתו כדי שהמשימה תסתיים מהר יותר. טווח הריכוז של תינוק גדל ככל שהוא מעורב יותר בנעשה, והשיתוף – המקנה תחושה של "עבודת צוות" – עשוי להפוך לגישה שתלווה אותו גם בהמשך חייו.
עבודה משותפת מכילה הזדמנויות כמעט אין-סופיות ללמידה – גם מבלי שנטרח ללמד.
זמן איכות הוא זמן לשהייה קרובה ואמיתית עם הילד, לא כ"מפקחים" או כ"משגיחים" ובוודאי לא כספקי תעסוקה או כ"מבדרים". הכוונה היא לנוכחות פשוטה ואמיתית, שמטרתה פשוט להיות ביחד, להכיר וללמוד זה את זה.
גם שהות משותפת במהלך שגרת טיפול – החתלה, האכלה, הלבשה, רחצה ועוד – יכולה להוות זמן איכות, אם מאפשרים לה להיות כזאת, באמצעות נוכחות וקשב מלאים.
גרבר מזכירה לנו את החשיבות שבמתן פרטיות, מרחב וזמן אישיים ללא נוכחות נוספת – גם לילד, וגם לנו.
קיימים עוד אלמנטים רבים המרכיבים יחס של כבוד לילד ולנשמה האלוקית שבתוכו. הרב משה קלצקין, בספרו "ביני לבני", מלמד אותנו חמישה עקרונות מפתח בהתייחסות מכבדת לילד:
כאמור, מתן דוגמה אישית הוא אמצעי החינוך העוצמתי והמשפיע ביותר. הילד ילמד לכבד גם דרך הכבוד שנעניק לו, אך לא פחות מכך – דרך הכבוד שהוא יראה אותנו מעניקים לזולת.
נאמץ התנהגות מכבדת באופן קבוע, כלפי כל מרכיבי הסביבה שלנו:
נכבד את הצוות שלנו: נאפשר שיתוף והבעת דעות, ונקשיב לדברים הנאמרים לנו בעניין אמיתי. נזכור שלכל אדם הזכות לחשוב בדרך משלו, ובעניינים רבים – יש יותר מדעה נכונה אחת. נכיר ברגשותיהם של העובדים שלנו ונשאף לתת מענה לצרכים ולמשאלות שהם מביעים. נעניק להם תחושה של שותפות, נתחשב במצבי חולשה או לחץ ונשתדל לזכור את מה שחשוב להם, כולל הפרטים הקטנים (יום הולדת, אירוע משמעותי במשפחת העובד או רכישת כיסא נוח יותר עבורו – אלה הן מחוות המביעות תשומת-לב ואכפתיות, ומכבדות את העובד).
גם כאשר אנו נאלצים לומר ביקורת, נשתדל לעשות זאת באופן מכובד ומכבד: בדיסקרטיות, בשפה מתונה ונעימה, ומתוך אמון בכוונתו הטובה של העובד ובנכונותו לקבל את הדברים ולשפר.
נכבד את הורי הילדים שלנו: נזכור כי גם כאשר הילד שוהה במסגרת שלנו במשך שעות ארוכות, ולכאורה אנחנו יודעים עליו הכול – עדיין, מי שקיבלו אותו כפיקדון מידיו של הקדוש ברוך הוא הם הוריו. הסמכות לקבל החלטות לגביו נתונה בידיהם בלבד, כמו גם הרגשות הלב והאינטואיציות הנכונות. נכבד את מקומם, את אחריותם ואת דעתם, ונשדר את הכבוד האמיתי הזה במעשים ובדיבורים.
נכבד את המערכת שלנו: נבין כי מאחורי דרישות שונות נמצאות כוונות וסיבות שאינן תמיד ידועות לנו, וכי מחובתנו לפעול בהתאם להנחיות מתוך אמון במערכת.
וגם… נכבד את עצמנו: נכיר בעובדה שהנשמה שבתוכנו יקרה וחשובה עד מאד, ושהערך שלנו הוא ייחודי, מיוחד ואין-סופי. את כל הכללים והעקרונות נוכל להחיל גם על עצמנו: נקשיב לנו, ניתן בנו אמון, נכיר בכוונות הטובות שלנו וביכולות המיוחדות שקיבלנו – בכל הכבוד הראוי!
