בחלקו הראשון של המאמר דיברנו על חשיבות הכבוד להתפתחות הילד ועל הצורך להעניק לו כבוד בכל רגע ושלב.
בחלק הבא סיפרנו על רבנים וגדולים שכיבדו אחרים, ראינו כיצד כבוד לילד מלמד אותו לכבד אחרים,
והתחלנו לדבר על גישת RIE של מגדה גרבר.
גרבר מבקשת שניתן אמון בילד כלומד עצמאי וכיוזם. כאשר אנו מאפשרים לילד ללמוד בדרכו ובקצב שלו, הוא זוכה לגדול כאדם הבטוח ביכולתו להתמודד עם מצבים מורכבים ולפתור בעיות באופן עצמאי.
לכל תינוק יש דרכים משלו לתקשר ולהתבטא – דרך הבכי שלו, קולות שהוא משמיע, מחוות פיזיות ועוד. חשוב ללמוד את דרכי התקשורת הייחודיות של כל ילד, וללמד אותו מהן דרכי התקשורת הייחודיות שלנו, הדמויות המטפלות בו. אפילו תינוק שעדיין אינו מדבר יכול לתקשר וזקוק לכך.
כחלק מהבנת התקשורת של התינוק, יש לזכור שבכי הוא דרך הבעה וחשוב להבין אותה ולא רק להגיב לה.
יש לדבר אל הילד בטבעיות, בשפה יום-יומית ורגילה, ולא בשפה תינוקית או ילדותית. מוטב להמעיט בפטפטת ולא לחזור שוב ושוב על דברים שאמרנו, אלא לעודד את הקשב שלו באמצעות דיבור מועט אך משמעותי.
ערנות ומודעות לרגשות ייטיבו אתנו ועם הילדים שבטיפולנו. לא תמיד אנחנו מרגישים את מה שאנחנו אמורים להרגיש, וכבני אדם – ייתכן בהחלט שנרגיש עייפים וקצרי-רוח גם כשמתבקש מאתנו לתפקד בתנאי סבלנות אין-סופית. חשוב שנהיה מודעים לכך ונישמר מפני מסרים כפולים, סותרים ומבלבלים – גם כדי שנוכל לטפל ברגשות האמיתיים שלנו באופן יעיל.
הילד הוא אישיות שלמה, שההתפתחות הקוגניטיבית היא רק חלק ממנה. חשוב שנזכור זאת ונשקיע זמן ומרץ בפיתוח האישיות שלו על כל מרכיביה וגווניה. נעזור לילד לממש את הפוטנציאל המלא שלו, ולראות בעצמו מישהו שמסוגל להתמודד ולפתור בעיות.
במידת האפשר, נמתין עד לאחר שהוא מביע בעצמו את הצורך שלו, כדי שהוא יוכל לנסות לספק את עצמו קודם לכן. גם כשנראה לנו שהילד "תקוע", לא נציף אותו בעזרה ונבקש "להציל" אותו ולפתור את כל בעיות חייו: ננסה לעשות קודם כל את הצעד המינימלי הנדרש לפתרון או להקלה. רק אם הילד זקוק לעזרה רבה יותר, נגיש לו אותה.
התנהגות כנה, עקבית ומהימנה, מפתחת בילד תחושת אמון בעצמו ובסובביו. נעדכן את הילד כאשר אנו עומדים להתרחק או לעזוב את החדר, ונשתדל להיות נגישים לו כאשר הוא זקוק לנו ובמינון שבו הוא זקוק לנו (בשלבים או במצבים מסוימים הילד צריך אותנו ואת נוכחותנו יותר מן הרגיל). לא נעשה פעולות פתאומיות ולא מתואמות, כמו הרמת הילד מאחור. במידת האפשר, נבקש את הסכמתו של הילד למה שאנו עומדים לעשות לו או אתו.
בדומה לעקרונות המוכרים לנו בעיצוב הסביבה וסדר-היום, גם גרבר מדגישה את הצורך להעניק לילד סביבה בטוחה, יציבה ועקבית, שיוצרת אצלו תחושת בטחון וידיעה למה לצפות. סביבה בטוחה מאפשרת גם לדמות המטפלת בו (הורה, איש/ת חינוך) להתבונן ולצפות בילד באופן מעמיק ולומד, כפי שהגישה ממליצה, באופן רגוע, מבלי להיטרד מסכנות צפויות.
יחד עם הערכת התפתחותו של הילד בכל שלב ועם שימת לב לעיכובים, לא נמהר להגיע לציוני דרך התפתחותיים. נכבד את הקצב האישי של הילד ונניח לו להתפתח לפיו, מבלי ללמד אותו או להאיץ בו לעשות דברים שהוא עדיין אינו מסוגל להם בעצמו. במסגרת זו, נעניק לילד חופש פיזי ומרחב פעולה, ונניח לו למצוא בעצמו את הגירויים המעניינים אותו והחשובים לו.
ילדים, לפי גרבר, לא צריכים שנלמד אותם לשחק; הם עושים זאת בעצמם, בדרך ייחודית ומקסימה שמאפשרת להם לפתח את עולמם. ההתערבות שלנו, המבוגרים, גם אם היא נעשית בנועם ובידידותיות – "הורסת" את העולם הפרטי של הילד ומלמדת אותו להתנהג כפי שמצפים ממנו, במקום כפי שהוא.
בפרק הבא נדבר על שני העקרונות האחרונים בגישה, נסכם את הנושא ונדבר על חשיבות הדוגמה האישית במתן כבוד לילדים. נלמד כיצד עלינו להתנהג בכבוד כלפי הסובבים אותנו, בשביל עצמנו וגם כדי שהילדים ילמדו לכבד אחרים בעצמם.
