מהו הצורך הנפשי הבסיסי והעמוק ביותר של הילד, המהווה ערובה לחיים מאושרים, בריאים ותקינים?
באופן טבעי, רובנו נוטים לענות לשאלה הזו בתשובה בת מילה אחת: אהבה. כך למדנו וכך התרגלנו לחשוב: מה נחוץ לילד יותר מאשר תחושת אהבה? ולשם המחשה, במה מתמקדים כל שירי "אמא" לדורותיהם – אם לא באהבת האם, בעוצמה הטמונה בה ובהגנה שהיא מהווה?…
התשובה הזו נכונה, אך לא מדויקת. האהבה היא אכן צורך נפשי ראשון במעלה עבור הילד (בכל גיל, לרבות בעל ותק של שנים רבות בעולם…), אך שלוב-זרוע עם הצורך הזה צועד צורך נפשי עמוק וחיוני לא פחות – ולפי דעות רבות, אף יותר: הצורך בכבוד.
בימי ספירת העומר אנו נוהגים במנהגי אבלות, בגלל פטירתם של עשרים וארבעת אלף תלמידיו של רבי עקיבא. "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות, ס"ב, ב'). חורבנו הנורא של עולם התורה דאז ("והיה העולם שמם" [שם]) בגלל היעדר הכבוד ההדדי, דורש מעמנו להבין לעומק את מהותו של הכבוד לזולת. כך נוכל לסגל את היכולת המופלאה להעניק אותו ברוחב-לב לסובבים אותנו – עם דגש מיוחד על הילדים שבאחריותנו.
מהו, בכלל, כבוד?
הגר"ש וולבה זצ"ל, בספרו "עלי שור", מגדיר את הכבוד כ"הכרת ערך הדבר והערכתו". כבוד הוא צורת התייחסות, שבבסיסה עומדת ההכרה בערכו ובחשיבותו של מי (או מה) שאליו מתייחסים. מתן כבוד לזולת, פירושו: התייחסות אליו בהתאם לערכו האמתי.
מן ההגדרה הזו כשלעצמה, ניתן להבין את חיוניותו של הכבוד לאדם: ההתייחסות המכבדת מוכיחה לו כי יש לו ערך, וכי סובביו מכירים בערך הזה ומייחסים לו משמעות וחשיבות. ואם לכל אדם כך – לילדים על אחת כמה וכמה: החל מלידתו, מתחיל התינוק לגבש לעצמו את תפיסת העולם שלו ולבנות את אישיותו. ביסוס של תחושת ערך בשלבים המוקדמים הללו הוא קריטי לגיבוש תפיסה בריאה של ערך עצמי אצל הילד.
שורשה של המילה כבוד הוא כ,ב,ד – כובד, משקל. מתן כבוד מלמד את הילד כי יש לו משקל וחשיבות; ואף מעבר לכך – כשם שנקודת הכובד של חפץ היא זו המייצבת ומעמידה אותו במקומו, כך תחושת הכבוד מעניקה לילד יציבות, נוכחות, וביטחון במקום שיש לו בעולם.
מעבר לעובדה כי התייחסות מכבדת היא התנהלות אנושית בסיסית, יש לה תפקיד מרכזי בחינוך הילד ובבניין אישיותו.
אהבה אחראית, בין היתר, לתקינותן ולאיכותן של מערכות היחסים בין הילד להוריו, למחנכיו ובהמשך – לסביבתו כולה. כבוד, במידה רבה יותר ממנה, נוגע בנקודת הנפש הפנימית ביותר, וחיוני לבניינו הרוחני של הילד.
הכבוד הוא מהותה של הנשמה בעצמה!
השם הוא "מלך הכבוד" (תהילים כ"ד, י'), ו"כבודו מלא עולם" (קדושה). לכן, הנשמה – שהיא חלק אלוק ממעל, חלק מאותו כבוד – מכונה "כבוד": "למען יזמרך כבוד ולא ידום" (תהילים ל', י"ג) – "כבוד" היא הנשמה (מצודת ציון, שם).
בשל כך, כל פגיעה בכבוד – הרי היא פגיעה בנשמה עצמה; וכל הענקת כבוד – מעצימה את כוחה, את אורה ואת יקרה של הנשמה, של הנפש האלוקית שבתוכנו.
לאור הדברים הללו, נוכל להבין את חשיבותו של מתן הכבוד, החל מרגע חייו הראשון של הילד: גם אם נראה לנו שהוא "קטן מדי", לא מבין ואולי אפילו לא חושב – יש בו נשמה אלוקית, שמהותה כבוד ושפתה כבוד, והצורך העמוק שלה הוא כבוד. כן, גם אצל תינוקות שזה עתה נולדו!
הקשר עם הילד מהווה את יסודו ההכרחי של החינוך. ללא קשר, לא ייתכן חינוך – והכוונה היא לא לעצם "מעשה החינוך", אלא להשפעה שתהיה לו על נפש הילד. את הקשר הזה מרכיבים שני היסודות שציינו: האהבה, והכבוד.
שניהם, כאמור, חשובים; לשניהם משמעות אינסופית בבניינו הרוחני והאישיותי של הילד היקר שלנו. אך הם מוכרחים להיות משולבים זה בזה. לאהבה ללא כבוד אין ערך: גם אם נרעיף על הילד אהבה ללא גבול, פגיעה בכבודו – חלילה – תקעקע את כל ערכה ומשמעותה של האהבה בעיניו. ילד לעולם לא יוכל לראות במי שפגע בכבודו "אוהב". שמירה על כבודו של הילד, הכוללת גם את הזהירות מפני פגיעה בו וגם את ההתייחסות המכבדת עצמה, היא הביטוי המשמעותי ביותר לאהבה שלנו כלפיו.
בפרק הבא נדבר על דרכים מעשיות ליישם את עקרונות הכבוד בחיי היומיום עם הילדים. נלמד כיצד גישת RIE יכולה לסייע לנו להתייחס לילדים בכבוד, להקשיב לצרכיהם ולתת להם את החופש להיות מי שהם, בתוך גבולות מתבקשים.
