בחלקים הקודמים של המאמר (חלק א וחלק ב) דיברנו על שני השלבים המקדימים ליצירת אמון: אמון עצמי ואימון במתן אמון, ילדים מאתגרים וההסבר העומד מאחורי התנהגותם.
בפרק זה נדבר על התמודדות עם ילדים מאתגרים, כולל עידוד והתמודדות עם אתגרים בצורה חיובית.
לא נסתפק רק באמון תיאורטי בילד וביכולותיו. המשימה העיקרית שלנו היא: לרתום אותו בפועל להצלחה, לחזק את יכולותיו ולהצמיח אותו באמצעותן.
כלי התרגום – ממחשבה, לדיבור ולמעשה – עשוי להועיל מאד במילוי המשימה הזו.
מחשבה:
"אני מאמין בך" זו לא מנטרה שאפשר לשנן בקול, ולצפות שתשפיע. כבר הזכרנו שהילדים ניחנו ביכולת לזהות מחשבות ולהרגיש מה באמת אנו חשים כלפיהם. כשאנו רוצים להעניק להם תחושת אמון ומסוגלות, עלינו לבסס אותה תחילה בתוכנו: להאמין בהם באמת; לראות בהם בפועל את הטוב ואת הרצוי.
הכלי לכך הוא התבוננות מעמיקה בילד, חיפוש אמיתי אחר המאפיינים החיוביים והתכונות הטובות שבו, והתמקדות בהם.
דיבור:
ניתן ביטוי מילולי למחשבות הטובות שביססנו בתוכנו, ונאמר אותן במפורש: "אני רואה כמה אתה רוצה לוותר", "יש לך הרבה סבלנות". וממש כמו בשלב החשיבה, גם כאן: נוודא שהמילים שאנו אומרים נובעות ממקום כן ואמיתי, כי רק אם הן יהיו כאלו – הן אכן ייקלטו בליבו של הילד.
מעשה:
במילים אחרות, נוכל להגדיר את השלב הזה כשלב הראיות… לכולנו קל יותר להאמין לדברים כאשר הם מוכחים. נוכל לסייע לילד להאמין במילים הטובות שלנו, כאשר אנו מצמידים אותן למעשים הטובים שלו: "ראיתי שהתגברת והרשית ליוסי לשחק אתך בלגו, אפילו שרצית לבד. זה מראה לי כמה אתה באמת רוצה לוותר"; "כל-כך יפה חיכית לתור שלך! איזו סבלנות יש לך!"
מלבד ההעצמה שנשתדל להעניק לילד בשטף היום-יום, נפתח את מיומנויות ההתמודדות הפעילה עם הילד המאתגר בארבעה שלבים:
זהו שלב מטרים, הכולל מתן יחס אישי לילד ויצירת אווירה חיובית.
נצפה (ושוב: בכנות!) להתנהגות חיובית מצד הילד, ונשקף לו זאת באמצעות אמירה מטרימה, הנושאת מסר חיובי ומעודד בנוגע ליכולתו להתמודד עם האתגר העכשווי.
בשעת ההתמודדות – נגלה מעורבות, נפנה לילד באופן אישי ונסייע לו על פי צרכיו. (זהו, אולי, המקום המתאים להזכיר כי מתן אמון אינו כולל ייחוס יכולות מאגיות לילד. אמון, כבר אמרנו, מחויב להלום את המציאות הריאלית. אנחנו לא באמת יכולים לצפות מפעוט בן שנתיים או מילד בן חמש לגילויי בגרות ואיפוק המתאימים למי שמבוגר ממנו בכמה עשורים, נכון?…
ולכן, נכין את עצמנו מראש להגשת סיוע מתאים – טכני, מילולי, רגשי – בזמן ההתמודדות.)
נחזק ונעודד כל פעולה חיובית וכל מעשה טוב מצדו של הילד.
לפיתוח המיומנויות החיוניות הללו, נוכל להשתמש בדף מעקב ויישום, הכולל רישום מדויק של: שם הילד וגילו; מאפייני התנהגותו המאתגרת; הצבת מטרה יישומית ומדידה לשינוי (מטרה שאותה נכתוב על דרך החיוב! לא "דוידי לא ירביץ כשמשהו מרגיז אותו", כן "דוידי ישלוט בתגובותיו וילמד לבקש עזרה, כשהוא מתמלל רגשות ובעיות בצורה מובנת"); ובקרה עצמית על השימוש בארבעת כלי ההתמודדות שהוזכרו, בהתאם לסיטואציה שנוצרה.
*
בתחילת המאמר הזכרנו את האיום-כביכול ש"המאתגרים בע"מ" מציבים בפנינו, ובפני יכולת ההובלה שלנו.
כמענה מושלם לכך, נפלא לראות כיצד מתן אמון מחזיר לידינו את המנהיגות, ומסייע לנו להמשיך ולהוביל קדימה.
מעצים להבין כי השפעותיו והמשמעותיות של האמון, רק מוכיחות עד כמה אנחנו אכן – בסיעתא דשמיא – מובילים, במלוא מובן המילה.
