מובילים באמון: חשיבותו בהובלת ילדים

מובילים // חלק א'

חלק א'

בפרק זה נדבר על הובלה מעוררת השראה, וכוחו של האמון בהשגת תוצאות מצוינות.

 

כאשר אנו מתארים ארגונים מצליחים, אנו רגילים לדבר במונחים של מנהיגות והובלה. אם נתעמק במילה "להוביל", נגלה כי היא נושאת מגוון משמעויות מרתקות.

הנה כמה מהן, כפי שהן מופיעות במילונים שונים (דוגמת המילון של האקדמיה ללשון העברית, ו"מילוג"):

מוביל:

  • מוליך, מעביר (חומרים או חפצים) ממקום למקום;
  • גורר אחריו, מביא ל-, גורם, משפיע;
  • מנהיג; חלוץ וראשון בתחום מסוים;
  • מראה את הדרך, עומד בראש המחנה, הולך בראש קבוצה;
  • צובר הישגים רבים יותר מן המתחרה (-מוביל על פני…); נמצא במקום הראשון.

נראה שזו המילה המדויקת ביותר לתאר בה את התפקיד שלנו – כמנהלים וכמחנכים – בעולמם של הילד והוריו.

גם אנחנו נבחרנו –

  • להוות צינור להעברת שפע של טוב: מסרים, מידע, תובנות ועוד;
  • להשפיע ולהוביל מהלכים, לגרום לדברים טובים להתרחש ולהתקיים;
  • להנהיג ולפרוץ דרך;
  • לעמוד בראש ולכוון;
  • לצבור הישגים – לא במובן התחרותי של הביטוי, אלא במובן העמוק והמיטיב: גם כאשר נראה שהמציאות המאתגרת תנצח, שנתוניו של הילד יכריעו את עתידו, או שהתנהלותה של אישיות מסוימת (הורה או איש-צוות) אינה ניתנת לשינוי – עדיין, יש לנו כוח מדהים להוביל על פני כל נתון שהוא, ולהיות במקום הראשון, בסיעתא דשמיא.

 

כשצצות אבנים בדרך –

נאמץ כלי רב-ערך

מתי קל לנו לחוש מובילים?

ברור: כשהכול זורם על מי-מנוחות, באופן משוחרר ובדרך שקיווינו לה; כשההשפעה שלנו אינה נחסמת בשום אבני-נגף, ומצליחה להניע מהלכים חיוביים.

מתי נתקשה לחוש בעוצמת ההובלה וההשפעה שלנו?

גם זה ברור: כאשר אתגרים יחסמו את הרצון הטוב והשופע שלנו. לדוגמה, כאשר ייראה שאין לנו פרטנר: מי שאותם היינו אמורים להוביל – מסרבים לצעוד בעקבותינו, ומנסים להכתיב בעצמם את הדרך, תוך שהם מציבים בה מהמורות.

כמנהלים, זה עשוי לקרות לנו מול איש-צוות או מול הורה. אנשי הצוות עלולים להיתקל בקושי הזה מול הילד המאתגר בקבוצה, זה שנדמה כאילו הוא עושה הכול – אבל הכול! – כדי להקשות עלינו את מימוש החזון החינוכי שלנו.

כלי מדהים עומד לרשותנו כשאנו באים להתמודד עם האתגרים הללו. בשורות הבאות נתמקד בהתמודדות עם הילד המאתגר – אך הכלי והשימושים בו מתאימים לכל זירת התמודדות דומה.

לכלי הזה קוראים, במילה אחת: אמון.

כשמאמינים ביכולות –

התוצאות מעולות

אחד מן הניסויים המפורסמים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה החברתית הוא הניסוי, שערכו החוקרים רוזנטל וג'ייקובסון בשנת 1968 למניינם. שימו לב, כי למרות השנים הארוכות שחלפו מאז, הניסוי ומסקנותיו עדיין רלוונטיים ופופולריים במיוחד:

החוקרים הגישו למורים בבית-ספר רשימה של תלמידים, שלטענתם – אותרו וזוהו כ"מאחרים לפרוח" (late bloomers), כלומר: כאלה שטרם מימשו את הפוטנציאל שלהם, ונראים כרגע כבעלי עיכוב אינטלקטואלי – אולם עד השנה הבאה הם צפויים להשלים את הפער.

בפועל, רשימות התלמידים "המבטיחים" שהוגשו למורים – היו אקראיות, נטולות כל קשר לתוצאות ריאליות של מבחני אינטליגנציה כלשהם. לאור זאת, התוצאות מדברות בעד עצמן: בתום שנת הלימודים, שמונה חודשים לאחר הגשת הרשימות, התברר כי "הפורחים המאוחרים" כביכול – אכן הגיעו להישגים משמעותיים באותה השנה. לאור הסיווג המבטיח שניתן להם – מוריהם נתנו בהם אמון רב יותר והעניקו להם הערכה גבוהה, שאכן, הגשימה את עצמה והובילה להצלחה מרשימה.

הניסוי המוצלח הזה אינו בודד. מחקרים נוספים שנערכו בהזדמנויות אחרות אוששו והוכיחו את הקביעה: מתן אמון מעצים יכולות חיוביות, ומסייע בהוצאתן מן הכוח אל הפועל. נוסף לזאת, לאמון יש כוח עצום בנטרול התנגדויות, בריכוך עמדות ובהעמקת כבוד הדדי ושיתוף פעולה.

 

בפרק הבא נדבר על שלושת השלבים שיעזרו לנו להפוך את האמון למציאות: חשיבה, דיבור ומעשה; וגם על ילדים מאתגרים ועל המניעים שעומדים מאחורי ההתנהגות שלהם בשטח.