לאחר שהבנו את כוחו של החזון ואת חשיבותו לארגון, נדבר על הדרכים להפוך אותו למציאות.
בחלק זה של המאמר נדבר על שלב התכנון, ועל כוחו של המנהיג בהחלת החזון.
סיפור עממי מספר:
אדם אחד חש כי הוא מאבד תקווה. ראש-השנה התקרב, והוא חשב על כל ההחלטות שקיבל על עצמו בשנה שעברה, ועל כך כי ביחס אליהן – לצערו, דבר בחייו לא השתנה. הוא נשאר אותו אדם, עם אותן הבעיות ואותם החסרונות. הייאוש כרסם בלבו, עד שפנה להתייעץ עם רבו.
הרב הקשיב ושאל: "האם ידוע לך כמה זמן לוקח לבמבוק הסיני הענק לצמוח עד לגובה של בניין?
בשנה הראשונה – משקים ומדשנים את השתיל הזעיר… ודבר אינו מתרחש. ממשיכים להשקות ולדשן אותו במשך שנה נוספת, ואחריה עוד אחת… ועוד אחת… ועדיין, דבר לא קורה.
ואז, בשנה החמישית, הבמבוק "מזנק" לשמיים – ובתוך שישה שבועות הוא צומח לגובה של 30 מטרים!
אם כן, כמה זמן אורך לבמבוק לצמוח לגובה שכזה?"
"שישה שבועות", השיב האיש.
"זו בדיוק הטעות שלך", השיב הרב בנחת. "צמיחת הבמבוק לגובה אורכת לו חמש שנים; אותן חמש שנים שבמהלכן לא נראה לעין שמתחולל תהליך כלשהו. אם, בשלב מסוים, האיכר היה מפסיק להשקות את השתיל הרך – הוא היה נובל ומת.
ואתה יודע מה באמת קרה במהלכן של חמש השנים הללו? מתחת לפני האדמה, התפתחה רשת מסועפת של שורשים, שתוכל לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק".
הרב הניח למילותיו לחלחל אל לבו של האיש, ואז הוסיף: "צמיחה מצריכה סבלנות והתמדה. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע לטובה. ייתכן שלא תבחין מיד בהבדל, אבל הצמיחה מתרחשת; אל תתייאש!
בנחישות עיקשת המשך לטפח את שורשי השינוי, ובסופו של דבר – תפרוץ גם אתה, ותגיע בעזרת ה' לגבהים עצומים".
תמונת-החזון העתידית ששרטטנו עומדת מול עינינו, יפה ומרשימה; כוכב-צפון זוהר ומבטיח. אבל הדרך לראות אותה מתגשמת – אינה נעשית בקפיצה של יום או של חודש. היא מצריכה התכוננות, התכווננות, והתקדמות של צעד אחר צעד אחר צעד.
הטמעת חזון והגשמתו דורשים תהליך – איטי לעיתים, סמוי לפעמים – אך קיומו המתמיד הוא זה שמבטיח, בסיעתא דשמיא, את הצמיחה לגובה.
את עבודת היום-יום שלנו מרכיבים כל-כך הרבה פרטים, פריטים, סעיפים, תתי-סעיפים, אתגרים ומחויבויות. טבעי להיצמד לשוטף, ולזרום עם הקצב התובעני והסוחף שלו. אך תמונת-החזון, התלויה מול עינינו, מזכירה כל העת שיש לנו יעד גבוה יותר מאשר סימון 'וי' על עשרות המטלות היום-יומיות שלנו. נשיאת המבט אל מעבר ל"כאן" ול"עכשיו", מעוררת בנו את הקריאה הפנימית: לא, אנחנו לא רוצים להישטף עם השוטף! אנחנו רוצים להגיע, בעזרת השם, רחוק וגבוה הרבה יותר מזה!
זוהי, כאמור, אחת ממטרותיו ומייעודיו של החזון: תזכורת תמידית, מאירה, לשאיפות האמיתיות שלנו; ליעד המבטיח, שאליו אנחנו מכוונות. זה נכון עבורנו ברמה האישית – כל אחד ושאיפותיו – ונכון, כמובן, גם ברמה הארגונית.
אך מעבר להיותו מצפן ומצפון, תזכורת וקריאה – הליבה האמיתית של החזון היא העשייה, המושפעת ממנו והמגשימה אותו. לא די בכך שיש לנו יעד; עלינו להתוות את הדרך הנכונה להגעה אליו, ולצעוד בה.
הטמעתו של חזון דומה לשרטוט מפת-דרכים מדויקת. היא דורשת מאתנו לזהות את נקודת המוצא שלנו, להתכוונן אל נקודת היעד, ולחבר בין השתיים בדרך הטובה והיעילה ביותר, בעזרת השם.
אנקדוטה משעשעת (המוכרת במספר גרסאות) מימות מלחמת העולם הראשונה, מספרת על מפקד שהשתתף בדיון חיוני, בניסיון למצוא פתרון יעיל לתקיפותיהן של הצוללות הגרמניות במימי האוקיינוס האטלנטי. כשהגיע תורו להציע את הרעיון שלו, משך המפקד בכתפיו: "פשוט כל-כך", אמר, "אם ברצוננו להפסיק את מלחמת הצוללות – עלינו לייבש את האוקיינוס".
הרעיון המהפכני התקבל בתשואות: אכן, חשיבה מקורית!
"מעולה", אמרו הגורמים הבכירים בהערכה. "ואיך נעשה זאת?"
המפקד שוב משך בכתפיו: "איני יודע", אמר ללא מבוכה. "הצעתי את הרעיון; בניית תוכנית אסטרטגית וטקטית ליישומו – כבר איננה מתפקידי".
ובכן, אמירות כאלה הן לגמרי פריבילגיה של מפקדים המככבים בסיפורי-אגדה… לנו, כמנהיגים, לא רק שאין את הפריבילגיה הזו – אלא למעלה מכך: סביר להניח שאף לא אחד מאתנו מעוניין בה. אנחנו יודעים שמבחן המנהיגות האמתי שלנו מורכב בדיוק מהשאלה: עד כמה נצליח להפוך את דבר-החזון לשפה היום-יומית שלנו, המשתקפת בכל החלטה ובכל מעשה, הן שלנו – והן של הצוות שלנו.
בפרק הבא נדון ביתר הרחבה על מפת הדרכים להטמעת החזון, וכיצד ניתן לתרגם את החזון למעשה. נבחן אתגרים ומחסומים העומדים בפני הטמעת חזון ודרכים להתגבר עליהם.
