"מה ברא השם ביום הראשון?" שרנו כולנו כילדים, ושרים היום גם פעוטותינו. "מה ברא השם ביום השני? וביום השלישי?…"
כשנתבונן בפלאי בריאת העולם, נגלה נקודה מעניינת: כל יצורי תבל – הן בדרגת הצומח, והן בדרגת החי – נבראו "למינהו", כלומר: קבוצות-קבוצות מאותו המין. רק אחד ויחיד נבדל מכל שאר הברואים: האדם. אותו ברא השם יחידי – וייחודי.
הייחודיות הזו ניכרת בכל פרט בבריאתו של האדם: ראשית, כינויו. "ויאמר אלוקים נעשה אדם" (בראשית א', כ"ו) – "אדם" היא מילה בעלת תצורה ייחודית; אין לה הטיית רבים. לא נוכל לומר "אדמים" (כמו "אנשים").
גם מבחינה פיזיולוגית, נבדל כל אדם מבני מינו. ידועה היא העובדה, כי בכל העולם כולו לא תימצאנה טביעות-אצבעות זהות אצל אנשים שונים. אפילו לתאומים זהים גנטית – יש טביעות אצבע שונות!
וכמובן, המראה החיצוני שלנו: גם בין כפילים דומים עד תעתוע, או בקרב תאומים זהים, יימצאו תמיד הבדלים – ולו דקים מן הדקים – שיאפשרו הבחנה ביניהם.
המסקנה? אנחנו מיוחדים וייחודיים, מטבע בריאתנו.
ולא בכדי.
בשורשיה של תופעת הייחודיות האנושית, צפונים עבורנו מסרים עמוקים.
עצם קיומה של התופעה מהווה ביטוי נוסף לעובדה, כי האדם נברא בצלם אלוקים, וכי הוטבעו בו תכונות אלוקיות. על הבורא יתברך נאמר: "אחד, ואין יחיד כייחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו". במידה מסוימת, טבע ה' גם באדם את תמציתה של הייחודיות המופלאה הזו.
השוני החיצוני בינינו מעיד גם על שוני פנימי: "כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות" (ברכות, נח). אופי; תכונות; נטיות; יכולות שכליות, רגשיות ואחרות – הוענקו לכל אחד באופן אישי. לכל אדם ישנו מטען מיוחד משלו, שונה ומבודל משל זולתו.
גם לבריאת האדם כיחיד, ולא כקבוצה, ישנה סיבה ומשמעות: "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין, לז). כך אנו לומדים על חשיבותו היתרה של כל אדם בפני עצמו: הוא נחשב כעולם ומלואו!
כל המסרים הללו מצטרפים ועולים למסקנה עצומה אחת: לכל אחד מאתנו יש תפקיד ייחודי משלו בעולם. אף לא אחד מאתנו הוא "כמו", ולא יוכל לעולם להיות "במקום" – בדיוק כפי שאין אדם אחר בעולם שהוא כמונו, או יכול לעשות את התפקיד שהוטל עלינו – במקומנו. סל הנתונים הספציפיים, שהוענק לנו אישית (וכולל את כל מרכיבי חיינו, על כל גווניהם), ניתן לנו בהתאמה מדויקת לתפקיד המסוים שאותו נשלחנו למלא כאן, עלי אדמות.
בואו נתמקד במחשבה על הילד המתחנך במסגרת שלנו.
הילד – ביחיד; הילד – בייחוד. הילד – אדם קטנטן, בראשית דרכו בעולם, שזכינו להיבחר ולהיות ממעצבי דמותו העתידית. הילד הזה הוא-הוא אותה יצירה ייחודית, נדירה, נטולת-עותקים, החשובה כעולם ומלואו – שאליה כוונו כל המסרים המרוממים שהזכרנו כאן.
לאורם, אמורה הייתה כל עשייתנו החינוכית להתמקד בפיתוח אישיותו האינדיבידואלית של הילד; אך בפועל, במערכת הקיימת, פני הדברים כה שונים!
הילד הזה, הייחודי כל-כך, נכנס למסגרת החינוכית – ובבת-אחת הוא הופך להיות חלק מקבוצה, הפועלת יחדיו ונתונה במסגרת אחידה של כללים ושל סדר-יום. הוא נדרש להתאים את עצמו לכללים מובנים, החלים על כולם בשווה.
איך נצליח, בכל זאת, לתת ביטוי לייחודיות הכה-מיוחדת שלו? איך נזכה להעמיד במרכז את אישיותו האינדיבידואלית, ולנהוג בה ככזו? איך נוכל לעזור לו לגלות, צעד אחר צעד, את סל היכולות האישיות שלו – ולפתח אותן?
הבשורה הטובה היא, שקיימות דרכים נפלאות לשם כך – ושניתן להטמיע את יישומן, בקלות ובפשטות, בחיי היום-יום; הן בבית, והן במסגרת החינוכית.
אחת מגישות החינוך הנפוצות בעולם, שעקרון האינדיבידואליות עומד בבסיסה ומנחה את כל מהלכיה, היא שיטת מונטסורי.
מריה מונטסורי הייתה, בראשית דרכה, רופאת-ילדים ופסיכיאטרית איטלקית. במסגרת לימודיה, ערכה מונטסורי ניסוי בקרב ילדים מן המעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים. הניסוי הזה עורר בה את התחושה, כי מערכת החינוך הקיימת – הציבורית – אינה מצליחה לסייע לילדים הללו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם; והיא החלה לגבש תפיסות חינוכיות משלה.
ההזדמנות לפתח את גישתה ולהעמיק בה – הוענקה למונטסורי בשנת 1899 למניינם, כאשר הוזמנה לנהל בית-ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שאובחנו כסובלים מאוטיזם ו/או ממוגבלות שכלית התפתחותית. בזמנה, לא הייתה כל התייחסות נאותה לילדים אלה; איש לא השקיע בפיתוחם ובקידומם.
מונטסורי הייתה הראשונה לעשות זאת: היא דרשה מהצוות לנהוג בילדים בכבוד ובהערכה, כדי לפתח אצלם את תחושת הערך העצמי. במקביל, היא למדה מחקרים שנערכו בקרב ילדים פגועים, ערכה תצפיות מעמיקות על הילדים שבטיפולה וגיבשה מסקנות. אלה ליוו אותה אל השלב הבא: הקמת ה"קאסה-די-במביני" – בית-הילדים בסאן לורנצו.
בפרק הבא נדבר על מספר אלמנטים מעשיים מתוך השיטה המונטסורית, הניתנים לאימוץ ולהטמעה גם בסביבה שלנו.
נבחן כיצד ניתן ליישם את עקרונות מונטסורי הלכה למעשה, וכיצד הם יכולים לשפר את איכות הטיפול והחינוך בגיל הרך.
